היום לפני 68 שנה (30.11.1947): נפתחת מלחמת העצמאות

מלחמת העצמאות הנה השם המקובל במדינת ישראל, שניתן לעימות הצבאי שהתנהל בין היישוב היהודי בארץ ישראל, ולאחר מכן מדינת ישראל, לבין ערביי ארץ ישראל וחלק ממדינות ערב. הערבים ניסו למנוע בכוח את יישומה של החלטת החלוקה של עצרת האומות המאוחדות, ואת הקמתה של מדינה יהודית לצד מדינה ערבית בשטח ארץ ישראל המנדטורית. המלחמה החלה מיד לאחר קבלת תוכנית החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 והסתיימה ב-20 ביולי 1949, עם חתימת הסכם שביתת הנשק האחרון (עם סוריה).
מיד לאחר החלטת האו"ם, החלה התארגנות של הנהגת היישוב היהודי לסיום המנדט הבריטי בארץ ישראל. ההכנות התמקדו בחיזוק הכוח הצבאי של היישוב, בהתבסס על ההנחה, לפיה מיד לאחר עזיבת הבריטים צפויה פלישה של צבאות מדינות ערב השכנות לשטח ארץ ישראל. ההתארגנות התמקדה במספר תחומים - גיוס כוח אדם והכשרתו, המשך ההעפלה, רכישת נשק בחוץ לארץ והברחתו לארץ וייצור נשק ותחמושת בתנאי מחתרת. פעילות זו בוצעה על בסיס התנדבותי.
ואכן למחרת ההצבעה בעצרת האו"ם, ב-30 בנובמבר 1947 (י"ח כסלו תש"ח), תקפו הערבים ביריות נוסעי אוטובוס יהודי בדרכו מנתניה לירושלים סמוך לשדה התעופה לוד. שישה מנוסעי האוטובוס נהרגו ותשעה נפצעו. תקרית זו הייתה הראשונה בסדרה של התקפות ערביות על מטרות יהודיות, וניתן לראות בה את אקורד הפתיחה של מלחמת העצמאות. ב-30 בנובמבר 1947, בשעה 7:30 בבוקר, למחרת ההצבעה באו"ם וההחלטה על תוכנית החלוקה יצא אוטובוס של "אגד", עם מספר לוחית הרישוי 2094, מנתניה לירושלים, ובו 21 נוסעים ונהג.
בשעה 8:12 ראה הנהג, אריה הלר, ערבי לובש מעיל אירופי, מנופף בידו. הוא הבחין בתת מקלע המוסתר תחת כנף מעילו. הנהג לא עצר את האוטובוס והערבי שלף את התת-מקלע וירה בו. הלר ניסה להאיץ את הנסיעה ואז הושלכו על האוטובוס רימוני יד אחדים. אחד מהם התפוצץ בתוך האוטובוס ואש תת-מקלע נורתה על האוטובוס מצד חזיתו. הנוסע יוסף שטרן, תושב נתניה, שישב לצד הנהג הצליח להשתלט על ההגה היטה את האוטובוס לצד ימין והאוטובוס שקע בצד הדרך ונעצר. מהירי נהרגו חמישה מהנוסעים ותשעה אחרים נפצעו. הנהג ושניים מהנוסעים יצאו מהרכב ותפסו מחסה מאחורי אחד הגלגלים. אחד התוקפים נכנס לאוטובוס ולקח את תיקו של הנהג ובו 19 לא"י. בראותו את אחד הנוסעים מנסה לעזור לאשתו הפצועה, התוקף ירה בבעל והרגו ואז נמלטו התוקפים. חמישה אנשים נהרגו. הייתה זו ההתקפה המאורגנת הראשונה על היישוב במה שהוגדר מאוחר יותר להיות "מלחמת העצמאות".
חיילים מהלגיון הערבי, בני עבר הירדן, בפיקוד בריטי ניגשו לאוטובוס וסירבו לעזור לנפגעים. יהודי בעל משאית שהובילה חצץ שעברה במקום פינה חלק מהפצועים לבית החולים בילינסון בפתח תקווה. הנוסעים שיכלו ללכת ברחו דרך השדות ונאספו על ידי עגלה עם סוס. אחרי 25 דקות תקפה הכנופיה אוטובוס אחר, שנסע מחדרה לירושלים, והרגה שני נוסעים. לצורך הלחימה, כוחות צה"ל, שעדיין היה בשלבי הקמה באותה התקופה, התבסס על שש חטיבות "ההגנה" - גולני, גבעתי, כרמלי, אלכסנדרוני, קרייתי ועציוני ושלוש חטיבות הפלמ"ח - הראל, יפתח והנגב, היו לחטיבות צה"ל. בהמשך הוקמו שלוש חטיבות חדשות - חטיבת עודד, חטיבה 7 הממוכנת וחטיבה 8 המשוריינת. גיוס חוץ לארץ (גח"ל) הוא השם שניתן לחיילים משארית הפליטה באירופה לאחר השואה, ממחנות המעפילים בקפריסין ומצפון אפריקה, שהובאו ארצה כמתנדבים להלחם במלחמת העצמאות. מח"ל עליה ב' היו כ-250 מתנדבים מצפון אמריקה ששירתו כאנשי צוות של 10 אוניות המעפילים הגדולות שנרכשו על ידי 'המוסד לעליה ב' בארצות הברית וקנדה. חלק מהמתנדבים נשארו בארץ ושרתו בצה"ל במלחמת העצמאות. מתנדבי חוץ לארץ (מח"ל) היו כ-3,000 מתנדבים מחו"ל שחשו להתנדב להגנת המדינה עם הקמתה,חלקם אף קודם להכרזת המדינה, חלקם הקטן לא יהודים, ותיקי צבאות זרים לצד חסרי ניסיון צבאי, אמריקאים, בריטים ומדינות חבר העמים הבריטי וגם יוצאי צבאות אירופיים. תרומתם ניכרה במיוחד בחילות המקצועיים, חילות האוויר, הים, התותחנים והשריון. רוב אנשי צוות אוויר של הטייסות הראשונות של חיל האוויר היו מאנשי המח"ל. תוך כדי סערת הקרב ובטרם החלה ההפוגה הראשונה פורסמה על ידי הממשלה הזמנית, בראשות דוד בן-גוריון, "פקודת צבא ההגנה לישראל" ב-26 במאי 1948, שהפכה את ארגון "ההגנה" לצבא סדיר.
מקובל לחלק את מלחמת העצמאות למספר שלבים עיקריים:

ארטילריה ירדנית בעיר הקודש ירושלים

 1. 30 בנובמבר 1947 - 3 באפריל 1948, השלב הראשון של מלחמת העצמאות התאפיין במאבק על השליטה בדרכים ובערים המעורבות. העימות הצבאי בין היישוב היהודי והערבים הפלסטינים היה מוגבל בהיקפו והשתתפו בו כוחות קטנים יחסית. הערבים ריכזו את התקפותיהם בעיקר על צירי התנועה שהובילו ליישובים יהודיים מבודדים (כולל ירושלים המערבית) במידה רבה של הצלחה, ואילו כוחות ההגנה נקטו בדרך כלל באסטרטגיה הגנתית, והסתפקו בפעולות תגמול נקודתיות. מיד עם החלטת העצרת הכללית של האו"ם ב־29 בנובמבר 1947 ("כ"ט בנובמבר") על תוכנית החלוקה, תקפו כוחות ערביים בלתי סדירים, המורכבים בעיקר מערביי ארץ-ישראל וכוחות ערביים סדירים-למחצה שבאו ממדינות סמוכות, את היישוב היהודי. על הכוחות נמנו אנשי צבא ההצלה שהגיעו מסוריה ועיראק, בפיקודו של פאוזי קאוקג'י שפעל בצפון, ה"ג'יהאד הקדוש" בפיקודו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני שפעלו באזור ירושלים, וקבוצות של האחים המוסלמים ממצרים שפעלו בדרום. כיריית הפתיחה במלחמה זו נחשבת ההתקפה על אוטובוס 2094 של "אגד", בה נהרגו חמישה נוסעים יהודים.
על היישוב היהודי הגנו אנשי ארגון "ההגנה", שהיווה צבא סדיר למחצה ובו כ-25,000 אנשי החי"ם (חיל משמר), מיליציה שאנשיה קיבלו לרוב אימון בסיסי, שנועדה להגנת היישובים על ידי תושביהם, כ-10,000 אנשי החי"ש (חיל שדה), כוח צבאי מאומן-למחצה של צעירים בגילאי 18 עד 25, שנועד לפעול מחוץ ליישובים, וכ-3,000 אנשי הפלמ"ח – הזרוע הסדירה והמגוייסת של "ההגנה" המאומנים אימון קרבי; ומחתרות האצ"ל שכלל כ-3,000 חברים והלח"י המורכבים ממאות חברים. שלב זה במלחמה התנהל במקביל לפינוי הצבא הבריטי מארץ ישראל. אזורים שפונו על ידי הבריטים הפכו במהירות לזירת קרבות.
לאופן בו בוצע הפינוי הבריטי הייתה השפעה רבה על התפתחות הלחימה בין הצדדים היריבים בארץ ישראל: הבריטים פינו את כוחותיהם דרך צירי פינוי מסוימים, וסירבו לאפשר לצדדים להשתלט על צירים אלו, כל עוד הם לא השלימו את פינוי כוחותיהם. במקרים מסוימים, הם לא היססו להפעיל כוח על מנת לאלץ כוחות יהודים או ערביים לפנות שטחים שנכבשו על ידם, כאשר נוכחותם הפריעה לנסיגה הבריטית המתוכננת. בנוסף לכך, במהלך הפינוי הבריטי נמנעו הנהגת היישוב היהודי ופיקוד "ההגנה" מהשתלטות על שטחים נרחבים, מחשש לתגובת הצבא הבריטי. כתוצאה מכך, בחודשים הראשונים של המלחמה אימץ פיקוד "ההגנה" גישה דפנסיבית בעיקרה, והסתפק בדרך כלל בפעולות תגמול נקודתיות כנגד הערבים הפלסטינים, ולא ניסתה להשתלט על נקודות יישוב ערביות. ב-10 במרץ 1948 הוציא מטכ"ל "ההגנה" פקודת-אב למבצעים צבאיים, שנקראה בשם תוכנית ד', אשר הייתה התוכנית האסטרטגית הראשונה של פיקוד "ההגנה" במלחמת העצמאות. התוכנית נועדה להשתלטות על כל השטח שהוקצה בהחלטת האו"ם למדינה היהודית ועל גושי ההתיישבות שמחוץ לשטח זה, וכן על שטחים השולטים על נתיבי הפלישה הצפויה של מדינות ערב.
2. 3 באפריל 1948 - 14 במאי 1948, השלב השני של המלחמה. הכוח הצבאי של היישוב היהודי עבר למתקפה ונטל לידיו את היוזמה בהתאם לקווי המתאר של תוכנית ד'. הכוחות הצבאיים של ערביי ארץ ישראל וכוחות "המתנדבים" הערביים שסייעו בידם הובסו, כאשר כוחות "ההגנה" השתלטו על שטחים נרחבים באזור החוף, בגליל ובפרוזדור ירושלים וכבשו את הערים המעורבות.
3. 15 במאי 1948 - 10 ביוני 1948, פלישת צבאות ערב הסדירים. בשבועיים הראשונים של הפלישה היוזמה הייתה בידי הצבאות הפולשים והכוחות הישראלים התמקדו בבלימת התקדמותם. החל מסוף מאי החלו כוחות צה"ל לבצע שורת התקפות נגד, שרובן הסתיימו בכישלון, על הכוחות הפולשים.
4. 11 ביוני 1948 - 7 ביולי 1948, ההפוגה הראשונה. פסק הזמן נוצל על ידי שני הצדדים להתארגנות מחדש לקראת חידוש הלחימה ולהתעצמות צבאית. בתקופה זו התרחשה פרשת "אלטלנה".
8 ביולי 1948 - 18 ביולי 1948, קרבות עשרת הימים, היוזמה עברה לידי צה"ל, שבמספר מתקפות נגד הצבאות הערביים וכוחות צבא ההצלה השתלט על שטחים נרחבים בגליל התחתון, בשפלה ובפרוזדור ירושלים.
19 ביולי 1948 - 20 ביולי 1949, מהכרזת ההפוגה השנייה עד חתימת הסכם שביתת הנשק עם סוריה. בתקופה זו יזם צה"ל מספר מבצעים צבאיים גדולים, שנמשכו מספר ימים כל אחד (מבצע יואב, מבצע חירם, מבצע חורב ומבצע עובדה), השתלט על שטחים נרחבים בגליל, בנגב ובערבה, במטרה לקבוע עובדות בשטח, והביס את הצבא המצרי. שלב זה של המלחמה התאפיין בפסקי זמן ארוכים בין פרקי הלחימה, ובשילוב הדוק בין העימות הצבאי בשטח ארץ ישראל למאבקים של ישראל בזירה המדינית.

המלחמה הסתיימה בניצחונה של ישראל, שהרחיבה את גבולותיה מעבר לגבולות שנקבעו למדינה היהודית במסגרת החלטת החלוקה.‏ בהסכמי שביתת הנשק שסיימו את המלחמה הכירו המדינות הערביות השכנות דה פקטו בגבולות החדשים של ישראל. שיעור האבידות במלחמה בקרב היהודים הגיע לכדי אחוז מכלל אוכלוסיית היישוב, עשרות יישובים יהודיים חרבו או ננטשו, העיר ירושלים חולקה בין ישראל לירדן והרובע היהודי כחלק מן העיר העתיקה של ירושלים נותר בשליטת ממלכת ירדן. במהלך המלחמה, עזבו מרצונם את הארץ מאות אלפי ערבים וחזרו למדינות מוצאם, לאחר שהתוקפים ממדינות ערב פרסמו, כי טבח עומד להתבצע ביהודים על ידי צבאות ערב. לאירועים האלה ניתן על ידי הערבים הכינוי הנכבה (בערבית - "האסון" או "המכה"). במקביל, מאות אלפי פליטים יהודים ברחו מארצות ערב בעקבות פרעות ופוגרומים שנערכו בקהילותיהם בחסות הממשל הערבי - מוסלמי. הם נותרו ללא רכוש שהוחרם על ידי הממשל הערבי ובמחיר חייהם של מאות ואלפים מבני הקהילה היהודית במדינות ערב שהערבים ערכו בם טבח.